טקסטים – אולדסקול

מדריך: איך להפעיל את Ashes 2063 – המוד המעולה של Doom 2

אם יצא לכם לראות את הסטרים בערוץ שלי, שבו שיחקנו ביחד ב-Ashes 2063, אולי התחשק לכם לשחק גם בעצמכם. וזה באמת רעיון מצוין! Ashes 2063 הוא משחק חינמי, והוא מציע לפחות כמה שעות של תוכן נהדר, מקורי ומעניין. הוא לא ממש דומה לאף משחק אחר שיש היום, ולגמרי יש לו אופי משלו.

בא לי לשחק!

מעולה! אבל קחו בחשבון שמדובר בפרויקט יוצא דופן, וצריך לדעת איך להריץ אותו. זה לא מאוד קשה, פשוט יש לשים לב לכמה דברים, כי בעצם מדובר בשילוב של כמה מודים ביחד וצריך להפעיל אותם בסדר הנכון. זה בעצם רוב העניין.

מה זאת אומרת "להפעיל אותם בסדר הנכון"? את המשחק אנחנו נפעיל עם התוכנה GZDoom, ואולי לא ידעתם את זה, אבל כן, אפשר להגיד לתוכנה להפעיל מודים בסדר מסוים. בדרך כלל זה לא מדאיג אותנו יותר מדי, כי עם קובץ אחד של מפות, ואולי קובץ נוסף של מוד משחקיות (כמו Brutal Doom), אין הרבה שיכול להשתבש. אבל המשחק שראיתם בסרטון שלי, Ashes 2063, מורכב בעצם מ-8 קבצים שונים! פה הסדר כן חשוב.

טוב, מה עושים?

קודם כל, הורידו את התוכנה GZDoom. זה חינם!
התקינו (או חלצו את התוכנה) בתיקייה כלשהי.
הורידו את הקבצים של Ashes 2063. שמתי לכם את הכל בקובץ zip מרוכז כאן. בתוך התיקיה של GZDoom צרו תיקיה חדשה בשם ashes, וחלצו לתוכה את הקבצים.
בתיקייה של GZDoom צריך לשים את Doom 2. זה אומר להוריד קובץ בשם Doom2.wad ולשים אותו בתיקייה. אפשר למצוא את הקובץ הזה בהתקנה של Doom 2. אם אין לכם את המשחק אפשר למצוא אותו ב-GOG במחיר נוח, או, אתם יודעים, "לבקש מחבר".
אחרי ששמתם את doom2.wad בתיקיה, הפעילו את התוכנה GZDoom (אמור להיות gzdoom.exe). התוכנה אמורה להריץ את Doom 2.
סגרו את התוכנה.
עכשיו תראו ש-GZDoom יצר לכם בתיקיה קובץ חדש, gzdoom-[Name].ini. במקום Name, אמור להופיע שם המשתמש שלכם. למשל, אצלי כתוב gzdoom-Rafael.ini. זה קובץ ההגדרות של GZDoom, ואותו אנחנו נערוך כדי להריץ את Ashes 2063. פתחו אותו בעורך טקסט כלשהו כמו Notepad.
בקובץ, מצאו את השורה שכתוב בה: [Global.Autoload] (אצלי זה בשורה 44). מתחת לשורה הזאת אנחנו יכולים להגדיר לתוכנה איזה קבצים לטעון ובאיזה סדר – זה בדיוק מה שאנחנו צריכים! בשורה מתחת, שימו את השורות הבאות:
```
Path=$PROGDIR/ashes/Ashes2063Maps115.wad

Path=$PROGDIR/ashes/nashgore.pk3

Path=$PROGDIR/ashes/Ashes2063Mod115.pk3

Path=$PROGDIR/ashes/RJAshesDMW_v1_03.pk3

Path=$PROGDIR/ashes/AshesWeapons.pk3

Path=$PROGDIR/ashes/AshesFAL.pk3

Path=$PROGDIR/ashes/AshesJetfire.pk3

Path=$PROGDIR/ashes/CJs_WastedAshesSFXs.wad
```
שמרו את הקובץ.
אם הכל עבד כשורה, תוכלו עכשיו להפעיל את GZDoom ותראו את Ashes 2063 מוכן לפעולה, כולל פרק ההרחבה Dead Man Walking! זה הכל, שחקו ותהנו!

איך זה נראה?

תיקיית GZDOOM

אחרי ההתקנה הזאת, ככה נראית אצלי התיקיה של GZdoom. שימו לב לתיקיית ashes שיצרתי, ושם יש את הקבצים של המוד (מתוך ashes.zip מהקישור למעלה). שימו לב גם ש-Doom2.wad נמצא פה בתיקייה, קרוב ל-gzdoom.exe.

תיקיית ashes

ככה נראית תיקיית ashes. יש פה רק את הקבצים שהיו בתוך ה-zip שקישרתי למעלה.

הקובץ gzdoom-[name].ini

ככה נראה אצלי הקטע בקובץ ההגדרות שבו אנו אומרים לתוכנה איזה קבצים לטעון ובאיזה סדר. שימו לב שאנחנו אומרים לתוכנה לחפש את הקבצים בתיקייה ashes. זה אמור להיות שם התיקייה שיצרנו עבור הקבצים של המשחק.

זה הכל! מקווה שתשחקו ותיהנו. יש הרבה מאוד מודים כאלה, ואם לא תפחדו לנסות להריץ אותם, תגלו עולם ענק של משחקים משוגעים ומעניינים בחינם. לפני שניפרד, נמסור בפעם נוספת מזל טוב ל-AniPita, שזכה במהלך הסטרים במשחק Doom Eternal!

סיפור על דיסקט ביום גשום (האחים בלוז)

אני לא אשכח את הטיולים שעשיתי עם אבא שלי בתור ילד. בטיול אחד לצפון, בין ההרפתקאות והנופים, בילינו לילה אצל קרובי משפחה (נהדרים). היה להם מחשב, ועל המחשב היו משחקים, וזה כמובן אומר שהתרגשתי מאוד לנסות את המשחקים שלהם. בתור ילד לא היה לי אינטרנט, ואחת הדרכים להכיר משחקים חדשים היתה פשוט להחליף עם חברים (או קרובי משפחה). היינו עוברים על רשימת המשחקים המותקנים ומשווים: "את זה אתה מכיר? ואת זה? אה, את זה בטח לא הכרת!"

הערב הפך לגשום, וזאת היתה הזדמנות מושלמת לשחק מול המחשב בחמימות. עברנו על התיקיות השונות במחשב, והמארחים הצליחו להפתיע אותי עם משחק חדש שעדיין לא ראיתי. "האחים בלוז". בזמן שהופיע הלוגו של Titus, החברה שיצרה את המשחק, החלה להתנגן מנגינה פשוטה אבל ממכרת. משהו פה היה שונה. שמעתי כבר הרבה מוזיקה במשחקים, אבל המוזיקה הפעם היתה יוצאת דופן – זה לא נשמע כמו שום דבר אחר שהכרתי.

לא הכרתי את האחים בלוז, אבל המוזיקה תפסה אותי ברגע. המשחק נתן לי לבחור את אחד האחים (לא ידעתי אז שקוראים להם אלווד וג'ייק), ויאללה, מתחילים את השלב הראשון. אף פעם לא שמעתי מחשב מנגן מוזיקה כזאת, זה פשוט היה שונה מכל משחק אחר באותו זמן (והאמת, גם היום). אהבתי מאוד את הגרפיקה הצבעונית של המשחק ואת סגנון הציור. מבחינת משחקיות, אפשר היה לירות תקליטים, לאכול עוגות ולחפש את סוף השלב במכונת תקליטים – נשמע פשוט, אבל זה הספיק לי כדי להתאהב במשחק כמעט מיד.

שיחקנו בתורות, וזה באמת משחק די קשה, אז נפסלנו לא מעט (באותו זמן לא ידענו שאפשר לשחק יחד). למרות האתגר, המשחק קנה את עולמי כילד. אבא, שראה כמה אני מתלהב, שמח שגיליתי משחק חדש – אבל אולי שמח קצת פחות כשאמרתי לו שאני חייב להעתיק את המשחק הזה. כלומר, הוטלה עליו המשימה לצאת עכשיו בגשם לעיר טבריה, שם התגוררו המארחים שלנו, ולחפש לי דיסקטים כדי שנוכל להעתיק את המשחק.

את המוזיקה הכרתי בפעם הראשונה במשחק של האחים בלוז

וכך היה. אבא יצא אל הלילה הסוער עם מעיל. איפה מוצאים דיסקטים בשעה כזאת? באותם ימים, טבריה לא היתה ידועה כמקום עם שוק מחשבים תוסס. אם אני זוכר נכון, אחד מבני המשפחה המארחים התלווה אליו. אני בינתיים המשכתי לשחק בהתלהבות, וזמן מה לאחר מכן, אבא חזר עם חבילת דיסקטים חדשה. זה היה אחד הרגעים הנפלאים בטיול כולו – המשחק הנהדר הזה שהספקתי כבר להתאהב בו, יוכל לחזור איתי הביתה.

העתקנו את המשחק לדיסקט, והמשכתי לשחק עוד כמה זמן, עד שהלכנו לישון. יום לאחר מכן כבר המשכנו להרפתקאות נוספות: שיט משעשע בכנרת, ביקור ביער הקופים, ארוחות מעניינות ועוד ועוד – ובכל הזמן הזה, עמוק בתיק הוטמן הדיסקט עם המשחק, שרק מחכה שאחזור הביתה ואכניס אותו למחשב. המחשבה על כך המתיקה כל רגע בהמשך הטיול.

ההיכרות עם המשחק הובילה אותי להכיר את "האחים הבלוז" האמיתיים, תופעה שהגיעה לשיא עם סרט נהדר משנת 1980 על שני מוזיקאים מופרעים, ג'ייק ואלווד (ג'ון בלושי ודן אקרויד). הסרט היה כל מה שיכולתי לבקש באותו זמן: מוזיקה נהדרת וסוחפת, מרדפי מכוניות, הומור ודמויות שפשוט עבדו. בין הבדיחות ומרדפי המכוניות המשוגעים האחים בלוז ניגנו שירים מעולים, לפעמים יחד עם אגדות כמו אריתה פרנקלין, ג'ון לי הוקר, ג'יימס בראון וריי צ'ארלס.

ראיתי את הסרט עם אבא, ולאט לאט "האחים בלוז" הפכו לאחת מאבני הבניין בקשר שלנו. למזלי, גם אבא היה משוגע על העניין. אבל זה לא הספיק לי. רציתי לשמוע עוד מהמוזיקה הזאת, וכל אחד ששאלתי לא ידע לענות לי – איך קוראים לז'אנר הזה? קיבלתי הרבה תשובות החל מ"רוק-אנד-רול" ועד ל"ג'אז", אבל כשחיפשתי עוד מוזיקה מהז'אנרים האלה, זה לא נשמע כמו "האחים בלוז". עם הזמן למדתי להכיר אמנים נוספים עם מוזיקה דומה, את Atlantic Records, ותרבות שלמה שהיתה סביב המוזיקה הזאת שלצערי כבר נעלמה מזמן.

גם היום קשה לי להגדיר מה הז'אנר של "האחים בלוז" בדיוק – משהו עם הרבה סול, אבל קצת קצבי יותר, יש שם גם בלוז, מוזיקת ברודווי, רוק אנד רול ואפילו קאנטרי. כשהאחים מנסים להביא את הקהל להופעה הגדולה שלהם בסרט, הם נוסעים עם הטרנטה שלהם במקומות לא צפויים וקוראים ברמקול: Blues Brothers – Rhythm and Blues Revue, אז אולי כדאי להצמד ל"רית'ם אנד בלוז". מי אני שאתווכח.

במהלך השנים "האחים בלוז" היו עבורי הרבה דברים. המוזיקה ליוותה אותי ואת אבא בעוד נסיעות רבות. אני כבר לא זוכר איך, אבל מתישהו הגיעה אליי גם מפוחית בלוז יפיפיה ששמרתי עד היום (לא הייתי נגן מפוחית מעולה, לצערי). בהרבה מובנים, "האחים בלוז" השפיעו עליי המון בתקופת הילדות, עיצבו חלק מהאישיות שלי, ויצרו עוד חיבור מיוחד ביני לבין אבא. היום כבר המשכתי הלאה, אבל תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לג'ייק ואלווד.

עכשיו, אחרי לא מעט חיפושים, מצאתי לבסוף גם את המשחק עצמו – עם הקופסה. זו סוג של סגירת מעגל. אחרי כל מה שעברתי, סוף סוף החזקתי בידיים את המשחק הזה, בעותק מקורי שבשנות ה-90 בכלל לא ידעתי על קיומו. המשחק שאז העתקנו בלילה גשום נמצא אצלי עכשיו, בעותק חוקי, יפיפה ועם הקופסה הרשמית. באופן מסוים, כשאני מחזיק את המשחק הזה אני מקבל את התחושה שמילאתי איזשהי התחייבות לילד שהייתי פעם. ועכשיו זהו, האוסף שלי שלם. מה אני צריך יותר מזה?

לפני כמה שנים הגיעה לארץ להקת "Tribute" של האחים בלוז – אמנם לא הלהקה המקורית, אבל להקה עם אותו המופע, אותם השירים, והרכב נגנים דומה. כמובן שאני ואבא קפצנו על ההזדמנות והלכנו לראות אותם. בזמן שרקדנו ושרנו עם הלהקה את השירים שכבר הכרנו בעל פה, חשבתי לעצמי כמה מופלא כל הסיפור הזה, שהתחיל ממשחק אחד שדי במקרה הכרתי בטיול עם אבא לצפון.

איך להתקין את Eviternity ולהנות ממשחק כיפי בחינם!

אחרי שהכנתי סרטון על Eviternity, החלטתי ליצור עבורכם גם מדריך להתקנת המשחק. אם פספסתם אז מדובר על משחק חינמי, מאוד מיוחד ומקורי, שנוצר בקהילה של Doom. קודם כל, הנה ביקורת למשחק:

רוצים גם? קדימה, הכנתי לכם מדריך קצר ובסוף יש כמה הסברים למי שרוצה להבין יותר לעומק.

מדריך התקנת המשחק

1: הורדת Zandronum

כנסו לאתר: https://zandronum.com/
בצד ימין אמור להיות לינק לגרסה הכי עדכנית:

הורידו והתקינו ושימו לב באיזה תיקיה התקנתם אותו!

2: השיגו את DOOM2.WAD

זה הקובץ עם התכנים של Doom 2. בעצם Eviternity הוא מעין הרחבה ל-Doom 2, לכן הקובץ המקורי דרוש בהפעלה. הסיבה לכך היא סיפור שלם בפני עצמו, הרחבתי על זה קצת למטה, למי שמעוניין. בינתיים בואו נמשיך.

מה עושים בעצם? צריך למצוא את הקובץ הזה. אם אי פעם קניתם את Doom 2 באינטרנט כבר יש לכם אותו. אם לא, חפשו אותו ומאוד מהר תמצאו. אני לא אקשר אליו ישירות, אבל ממש קל לאתר אותו ואני בטוח שלא תהיה לכם בעיה. תמיד גם אפשר לרכוש את Doom 2 באתר כמו GOG.

ברגע שיש לכם את Doom2.wad שימו אותו בתיקיה הראשית של Zandronum.

ככה נראית התיקיה של Zandronum במחשב שלי: יש את Doom הראשון ואת Doom2.wad. בשלב זה אם תלחצו על Zandronum.exe הוא אמור כבר לזהות אוטומטית את דום ולהריץ את המשחק המקורי משנות ה-90.

3: הורידו את Eviternity

כנסו ללינק והורידו את Eviternity:
https://www.moddb.com/mods/eviternity/downloads

אתם אמורים לקבל קובץ בשם Eviternity.wad. לכו לתיקיה של Zandronum, ומצאו את תיקיית ה-Skins, כאן בעצם שמים מודים ותוספות והתוכנה אמורה לטעון אוטומטית את מה שתשימו כאן. העתיקו את Eviternity.wad לתיקיית Skins.

בעיקרון – אפשר כבר לשחק Eviternity! אם תפעילו את Zandronum.exe אז Eviternity אמור לעלות אוטומטית. ולא רק זה, אם תרצו אחר כך להמשיך להוריד מודים וחבילות מפות, אתם יכולים לחזור על המדריך הזה עבור הרבה תכנים נוספים!

4: הגדרות שיעזרו לכם

כנראה שתצטרכו לעשות קצת שינויים אם אתם רוצים שהמשחק ירוץ אצלכם יפה.
כשאתם מפעילים את Zandronum שימו לב שאתם בוחרים ב-OpenGL:

בתוך המשחק עצמו, לכו ל-Options ותוכלו לכוון את הרזולוציה ב-Set Video Mode.

שימו לב שהאפשרויות של Zandronum מאוד מגוונות ואפשר לעשות שינויים בכל דבר – החל מהכוונת שתרצו להשתמש בה ועד לרגישות של בקרי שליטה.

אני יודע שזה משהו שחוזר הרבה, אז אם אתם מחפשים, האפשרות להדליק כוונת ולבחור אותה נמצאת ב-HUD Options:

5: למי שרוצה, הורידו Brutal Doom

הצעד הזה אינו חובה, אבל אם אתם רוצים שהמשחק ייראה בדיוק כמו בסרטון שלי, תתקינו Brutal Doom. זה תוסף שנותן הרבה כלי נשק כיפיים ושיפורים משמעותיים למשחקיות. אני מאוד אוהב אותו ואנחנו משחקים איתו קבוע.

הורידו אותו כאן: https://www.moddb.com/mods/brutal-doom/downloads

אתם אמורים לקבל קובץ בשם brutalv21.pk3. שימו אותו בתיקיית ה-Skins ליד Eviternity.wad, הם אמורים לעבוד ביחד. ככה זה נראה אצלי:

אם התקנתם אותו נכון אתם אמורים לראות אותו מופיע בתפריט הראשי:

זהו! לכו לשחק!

הסברים נוספים למתעניינים:

מה זה Zandronum?
זה מנוע משחק המאפשר להריץ את התכנים של Doom ושל הקהילה על מחשבים מודרניים בנוחות. יש לו תוספות ושיפורים שמאפשרים גם ליצור תכנים מתקדמים מאוד שלא היו ניתנים לביצוע פעם. זה לא המנוע היחיד – יש הרבה מנועים בסגנון, אבל מה שמיוחד ב-Zandronum היא התמיכה המעולה במולטיפלייר ואיך שהוא מאפשר לשחק עם חברים.

מה זה WAD?
אולי שמתם לב שהקובץ WAD חוזר שוב ושוב במדריך. מדובר בסוג של אריזה שיש בה תכנים של משחקים, על מנוע Doom. למשל, התכנים של Doom 2 ארוזים בקובץ כזה, ובגלל זה צריך את Doom2.WAD. גם התכנים של Eviternity ארוזים בקובץ כזה. השם WAD הוא ראשי תיבות של Where's All (the) Data.

למה צריך את Doom2.WAD?
עוד מאז שיצרו את Doom, החברה עודדה את הגיימרים ליצור תכנים משלהם, וגם להשתמש בתכנים שכבר נוצרו עבור Doom – למשל, לקחת טקסטורות, אויבים וכו', לעשות להם שינויים, ליצור שלבים וחוויות חדשות. היתה להם דרישה אחת: כל תוכן כזה יעבוד רק עם משחק המקורי של Doom (או Doom 2) כדי לא לפגוע במכירות של המשחק.

כיום יש פרויקט בשם Freedoom שנועד להחליף את Doom 2 המקורי, כך שכל המודים ירוצו עליו במקום שיהיה צורך במשחק הישן (שהוא עדיין לא חופשי להורדה). אבל לא הכל רץ עדיין עם Freedoom. מאוד קשה לעשות תאימות מלאה ליותר מ-20 שנה של תכנים שנוצרו בקהילה. אולי בעתיד כבר לא יהיה צורך ב-Doom2.wad, אבל בינתיים הוא ממשיך איתנו.

איך משחקים מולטיפלייר?
זה קצת יותר מורכב, אבל שימו לב שיש לכם גם תיקייה בשם Doomseeker. אפשר לפתוח שם שרת, לבדוק מה ה-ip שלכם ולהזמין חברים להתחבר ישירות אליכם. אפשר לכתוב מדריך נפרד על יצירת שרת ואיך לשחק ביחד, אבל בינתיים לפחות נסיים כאן.

הרגלים ישנים ומתנה לא צפויה

א' הוא חבר קרוב. גדלנו יחד. היינו מסתובבים יחד לא מעט, בעיר, בבית הספר, בכל מקום. אני חושב שהכרנו בחטיבת הביניים. כמה מהזכרונות היפים ביותר שלי מחטיבת הביניים והתיכון התרחשו בנוכחותו של א', בין אם אלו ביקורים בסרטים הכי גדולים בקולנוע (עם חברים נוספים ומצוינים מאותה תקופה), סיפורי אימה אל תוך הלילה שהיינו מספרים, הרים של בדיחות פנימיות מטופשות, וכמובן – הרבה משחקים.

באותם ימים ההתלהבות שלנו ממשחקים היתה אדירה. היינו שנינו מנויים על Wiz, מחכים בציפייה לכל גליון חדש. בהפסקות היינו מדברים ומפנטזים על המשחקים שחיכינו להם, מחליפים חדשות ושמועות. היינו מחפשים יחד סקינים למשחקים (כמו Counter Strike), מחכים לכרטיסי מסך חדשים, ומתלהבים בטירוף כשמישהו מהחבר'ה קנה מחשב חדש – זה היה הזמן להתנחל אצל המסכן ולשחק אצלו בבית עד שייצא לנו עשן מהאוזניים.

אתמול יצא לי להזכר בהרבה מהדברים האלה. א' עשה שיפוץ בדירה, והחליט שהגיע הזמן להיפטר מכל מיני משחקים ישנים ודברים שהיו אצלו במשך שנים ארוכות. לשמחתי הוא נזכר שאני עדיין אוסף דברים כאלה (טוב, אולי הזכרתי לו מדי פעם במהלך השנים!) ושאל אותי אם בא לי לאסוף את המשחקים הישנים שלו.

פתאום החזקתי ביד חצי מהילדות שלנו. כל משחק שקיבלתי מספר סיפור שלם, חלק מהעבר שלנו. הציפיה שלנו לכל המשך שהוא ל-Half Life, שהביאה את א' לקנות את Blue Shift, למרות שהוא לא המשך מוצלח במיוחד (אבל הוא משדרג את המודלים במשחק המקורי, אז לפחות זה). Gunman, שהקשר היחיד שלו ל-Half Life הוא המנוע עליו נבנה, הספיק לנו כדי להתעניין בו. כמה שנים לאחר מכן הלכנו א' ואני לקנות את Half Life 2, בחנות קטנה ברחובות שאני די בטוח שרק שנינו מכירים עד היום. זה היה יום מעט גשום אבל מלא בקסם נעורים.

לא כולם יודעים שחוץ מהמשחק הראשי היו ב-MGS משימות "אימון" כיפיות מאוד, ה-VR Missions.

מדהים איך יש רגעים כאלה, לפעמים סתמיים לגמרי, שפשוט נשארים בזכרון. המשחקים האלה זורקים אותי פתאום להפסקה בין שיעורים בחטיבת הביניים, כשאנחנו מדברים על Soldier of Fortune, והאם כל הפואנטה במשחק היא האלימות המוגזמת, שבפעם הראשונה היתה מפורטת באופן מציאותי יותר מאי פעם. הו, כמה חיכינו לבדוק איך זה עובד בפועל. אם אני זוכר נכון א' המשיך גם למשחקים נוספים בסדרה. משחקים לא היו הדבר היחיד בחיים שלנו, אבל הם בהחלט היו שם, תבלין מורגש בסלט החוויות הזה.

StarLancer זאת אגדה בפני עצמה. במשחק הזה היו לי כמה שותפים חוץ מ-א'. המשחק עצמו היה מעולה עבורינו – הסיפור האפי בחלל, החלליות הזריזות, האפקטים המרשימים. משהו שם פשוט שבה אותנו לגמרי. היה לא פחות טוב להגיע לבית הספר ולדבר עליו, איך הצלחנו להתחמק ברגע האחרון מטיל קטלני, לפוצץ ספינת אויב ולהציל את היום. כנראה ש-FreeSpace 2 היה משחק טוב יותר… אבל ל-Starlancer תמיד יהיה מקום חם אצלנו. הוא היה שלנו. עכשיו יש לי גם את הקופסה של א', שהיא לא סתם קופסה שהגיעה מ-ebay, אלא העותק האמיתי שהיה חלק מהילדות שלנו. נכון שזה מטופש להתרגש ממשהו כזה? אבל מה לעשות. ככה זה.

מאוד אהבתי את Mechwarrior, אם כי אני מודה ש-א' תמיד היה יותר מחובר למשחקים האלה. אני שחקן מסוג אחד, ו-א' שחקן מסוג אחר לגמרי – הוא בחור רציני. הוא יודע את החומר. הוא הכיר את הנתונים ואהב לסדר לעצמו את הניצחון לא רק בזכות מהירות תגובה, אלא גם מתוך תכנון. אינטלקטואל. עכשיו כשאני חושב על זה, במיוחד כשאני נזכר בקריירה שלו ב-Counter Strike ובהישגים של א' במשחקים אחרים, אני מניח ש-א' הוא החבר היחיד שלי שהייתי יכול להגיד עליו שהוא שחקן רציני יותר ממני. מכל החברים שלי יש רק שניים שלדעתי יכולים עדיין לגבור עליי ב-Counter Strike, ו-א' הוא ללא ספק אחד מהם.

עם הגישה השיטתית המפורסמת שלו, זה לא מפתיע ש-א' אוהב משחקי אסטרטגיה, כמו Earth 2150. לא אשכח את ההתלהבות של א' לקראת Emperor: Battle for Dune, איך הוא הכיר את כל היחידות במשחק עוד לפני שיצא לו לשחק בו בעצמו. הברק בעיניים בכל פעם שהוא דיבר על ה-Devastator או ה-Minotaurus (יחידות במשחק). המשחקים שעוררו אצלי ברק בעיניים היו מעט אחרים, אבל זה עדיין כבוד גדול להיות האוצר של הזכרונות האלה, עבור א' ועבורי.

לצד הקופסאות הגדולות א' מסר לי גם ערימת דיסקים. כמעט כל המשחקים שם הגיעו ישירות מהילדות שלנו, מוקדמת יותר או פחות. אני די בטוח שהדיסק של Worms 2 וחוברת ההפעלה היו שלי פעם – קופסת המשחק, בעברית, עמדה אצלי ריקה כבר שנים רבות. מעולם לא הבנתי מה קרה לדיסק המשחק שנעלם, אבל הייתי משאיל משחקים לחברים אז, וזה לגמרי הגיוני שהשאלתי ל-א' את הדיסק מתישהו. אז הם היו אצל א' כל הזמן הזה? אולי. לפחות עכשיו הקופסה כבר לא ריקה.

את Rayman ו-WOW לא צריך להציג. לא כל כך רואים בתמונה, אבל שם למטה יש דיסקים של Wiz – זוכרים שהזכרתי אותו? אבל מה שריגש אותי יותר זה Serious Sam. כמה אהבנו את המשחק הזה! אי שם בפסאז' צר עם תאורה מפוקפקת, ברחובות, בחנות-רשת קטנה בשם Fireball, העברנו כמה ערבים מאושרים במשחק Co-op ב-Serious Sam. אוף, אני שונא להישמע כמו איזה סבא נרגן שמתרפק על הזכרונות – אבל בחיי, אלה היו ימים מופלאים, ואני כל כך שמח שהייתי שם, שהיינו שם כולנו.

בשנתיים האחרונות כבר התחלתי למצות את עניין הנוסטלגיה. חפרתי עמוק בעבר שלי, אימצתי אותו בחום, אבל אני לא מנסה לחיות את מה שהיה. אני במקום אחר עכשיו. ועדיין, כשאני מקבל מתנה כזאת מחבר קרוב, אני נופל להרגל הישן. אני יודע שהזמנים האלה כבר לא יחזרו, אבל כשהפריטים האלה מונחים על השולחן מולי, הזכרונות כל כך ברורים, הילדות שלנו פשוט במרחק נגיעה… וזה כל כך נעים להיזכר.

תודה רבה, א'!

איך להיכשל בצורה קטסטרופלית

פניו של כשלון. הו כמה מר הוא טעם האכזבה.

ניסיתי לפרק Microdrive של Seagate לסרטון כדי להראות איך הוא עובד מבפנים. רציתי ממש להדגים איך הוא עובד ללא הכיסוי החיצוני כי זה בעצם הארדיסק מכאני שלם וקטנטן וזה נראה לי מגניב (חצי שקל כדי שהגודל יהיה ברור).

הכוננים עצמם לא יקרים מדי אבל הם מכוסים בברגים מיניאטורים (רואים אותם בתמונה) שנראים כמו משימה שגם Antman היה מסרב לה. מיותר לציין שאין שום כלי בסביבה שפותח את זה. בנאדם נורמלי היה ממשיך הלאה, אבל אני מסוג האנשים שמפרקים כוננים קשיחים מיניאטורים בשתיים בלילה.

ניסיתי לאתר מברג שפותח את זה אבל כשבעלי חנויות אלקטרוניקה נותנים לך מבט של "מה זה?? תביא לראות!" אפשר להבין שלעזור הם לא יכולים. שלחו אותי לבדוק אצל שען. כאילו זה 1966 ויש בכל סמטה שען, סנדלר ופזבנק.

איביי נתן לי להזמין מברג מתאים תמורת כמה שקלים, ובינתיים שחיכיתי למשלוח של חודשיים מסין הבנתי שלא כל קורא כרטיסים של CF עובד עם Microdrive, וכמובן שהקורא שלי הוא בין אלה שלא. מצאתי איזה קורא שכן תומך בכוננים שלי אבל הפינים שלו היו עקומים, אפשר לומר שהיום העמדתי איזה 20 פינים וזה לא יהיה מוגזם (סטגדיש)! בדקתי שהכוננים עובדים – עבדו.

קיבלתי את המברג, ובמה שהרגיש כמו נטרול פצצה ממשימה בלתי אפשרית, פתחתי את הברגים המיניאטורים עד גיחוך מאחד הכוננים והצלחתי להסיר את המכסה. צילמתי את כל התהליך עם מאריכי מאקרו (הגדלה משמעותית) שיהיה יפה בוידאו. הכנסתי את הכונן החשוף לקורא הכרטיסים, התחלתי להסריט, ו… כלום. הדיסק מסתובב אבל המחט לא זזה.

עדיין לא נפל לי האסימון כי בכל זאת שתיים בלילה, אז ניסיתי לשחק עם המחט כי חשבתי שבפתיחה אולי הזזתי אותה מהמקום. זה היה נחמד לכמה רגעים, ואז, איך אומרים, הזקנה (המחט) התפצלה לשתיים. בזאת נפרדנו מכונן א' תנצבה.

סמוך ובטוח שזה לא יקרה שוב ניגשתי לכונן השני. הפעם בפירוק המכסה החלטתי להשתמש בטכניקה מהפכנית שקוראים לה "להפעיל את המוח" והבנתי שלא צריך להסיר את כל הברגים, חלק מהם נמצאים שם מסיבה טובה מסתבר! הסרתי רק את מה שצריך והייתי ממש עדין, 100% בטוח שלא עשיתי שום טעות, וחיברתי את כונן ב' החשוף לקורא הכרטיסים.

המחט לא זזה.

בשלב זה הבנתי שמשהו פה לא בסדר והסרת המכסה קשורה לתנועה של המחט (או חוסר התנועה), ובמבט נוסף הבנתי שכמובן, המגנט העליון של האקטואטור שאמור להזיז את המחט נמצא על המכסה ובעצם בהסרת המכסה אין כונן. מי שקלט את זה מהתמונה מוזמן לצחוק עליי. עכשיו אי אפשר להרכיב בחזרה את המכסה כי מורכב עליו פיבוט שצריך להיכנס לאנשהו וזה הרבה יותר מדי עדין בשביל לעשות את זה בלי מכשור מתאים.

אז עכשיו יש לי שני כוננים ערומים עם שדות מגנטיים משתוללים ושני מכסים כופרים שנמשכים זה לזה ללא שליטה, ובעוד החלקים הממוגנטים רוקדים לי על השולחן אני מפנים שהמשימה הסתיימה בקטסטרופה ועוד תהיה וועדת חקירה.

אבל אל ייאוש. מסתבר שבניגוד ל-Seagate, דווקא IBM ידעו מה הם עושים ותיכננו כונן Microdrive שאפשר להסיר ממנו את המכסה בלי לקחת איתך מגנט קריטי שדופק לך את כל הרכיב! הזמנתי מאיביי.

Never give up.

עדכון: לאחר קבלת הכוננים החדשים, המשימה עברה בהצלחה.

אני מגיע ל-Game On ביום חמישי, עם חברות!

רציתי לעדכן אתכם שביום חמישי הקרוב (כן, ממש עוד מעט) אני מגיע לכנס המשחקים Game On בראשון לציון. אני אשתתף שם בפאנל יחד עם סבטה מ-Game Gems ואירה צ'אן! אם בא לכם להפגש זאת הזדמנות מעולה, תוכלו לשמוע קצת על החוויות שלנו בתור יוצרים ביוטיוב וכמובן לשאול אותנו מה שבא לכם.

[בלי קשר לזה, אתם תמיד מוזמנים לשאול אותי מה שאתם רוצים בתגובות ביוטיוב, כאן בבלוג, או במייל!]

הפאנל "הכר את היוטיובר" יתקיים ביום חמישי 22.12, בשעה 15:00. קפצו לאתר של Game On להסתכל על התוכניה, יש עוד הרבה יוטיוברים שמגיעים וגם הרצאות, תחרויות, קוספליי וכל מיני דברים שיכולים לעניין אתכם. נתראה שם!

הסיור המושלם לגיימרים, גיקים ואספנים באמסטרדם

לאחרונה יצא לנו לבקר באמסטרדם, ומאוד הופתענו מההיצע הנהדר שיש לעיר בכל מה שקשור לגיקים, גיימינג ואספנות. מבין כל המקומות שביקרנו בהם, ואטרקציות התיירות ה"רגילות" של אמסטרדם, רציתי לספר לכם דווקא על כמה מקומות קצת פחות מוכרים שאפשר למצוא.

Game Over? – רטרו גיימינג משתלם

החנות "Game Over" למשחקי רטרו ואספנות גיימינג. החנות הזאת קרובה מאוד לתחנה המרכזית, אז אפילו אם אתם רק עוצרים באמסטרדם להחלפת טיסה ויש לכם זמן קצר יחסית, תוכלו לקפוץ אליה בקלות ובזריזות. וכדאי: כאן תמצאו המון משחקים מכל התקופות במחירים מצויינים. המון משחקי מחשב נהדרים עולים יורו בודד!

חוץ ממדפי המשחקים העמוסים בכל טוב, יש פה גם כל מיני דמויות אספנות, פסלונים ופיגורות. צפו למצוא שלל גרסאות של מריו, מגה-מן ופוקימונים, במחירים די נוחים שמתחילים בסביבות 2-4 יורו. אספנו פה גם מפה של הרכבת התחתית של העיר בעיצוב של סופר מריו, ועלון עם המלצות לעוד חנויות גיקיות ברחבי העיר (העלון מופיע בתמונה האחרונה בפוסט).

לא לפספס: לשאול אם יש משחקים שעדיין לא עברו מיון, אולי תהיו הראשונים לחטט בארגז של משחקים שזה עתה הגיעו!

Fantasy Shop Chimera – לחובבי פנטזיה

כימרה היא חנות פנטזיה, מהסוג עם פיות, יצורים מיסטיים, שלל מחוכים ופסלונים מעניינים. תצטערו לשמוע שהחנות אוסרת על צילום במקום – אבל אם תבקרו בה, אפשר להבין מדוע. הסיור בחנות הוא אטרקציה בפני עצמה, עם עצים גדולים בחלל החנות שמהם יוצאות כל מיני דמויות מסיפורי אגדות, ועיצוב יוצא דופן שממש מכניס אתכם לאווירה.

המחירים נעים בין סבירים ליקרים, תלוי בפריטים עצמם – אבל יש משהו לכל אחד, כולל פסלונים זולים שיתאימו לכל כיס. יש מחלקה שלמה של הלבשה שנראית כמו חצובה בסלע, המון פסלונים של ייצורים מיסטיים ופיות, אביזרים, תכשיטים ומה לא. במקום יש גם ספסל מיסטי למדי לבני\בנות זוג עייפים (במעלה המדרגות).

החנות אמנם אוסרת לצלם בפנים, אבל מציעה סיור מצולם באתר שתוכלו להתרשם ממנו (למרות שזה לא מרשים כמו הדבר האמיתי). בכל אופן, אם אתם בסביבת כיכר דאם ורוצים לנסות משהו מעט יוצא דופן, זאת יכולה להיות החנות בשבילכם.

לא לפספס: שווה לצלצל לבדוק אם פתוח, גם אם גוגל טוען שסגור באותו יום.

Popcult – המלכודת המתוקה לגיקים

אם תיק בצורת גיים-בוי זה מסוג הדברים שגורמים לכם להתלהב, אל תוותרו על ביקור ב-Popcult. החנות הזאת מלאה בהמון פריטי לבוש, אופנה ואקססוריז לגיימרים וגיקים, ויש פה כמה מהדברים המיוחדים ביותר שראינו מהבחינה הזאת. כדאי להיכנס לאט ובזהירות, כי אם אתם גיימרים כבדים שנוטים להתלהב מהדברים האלה, אתם עלולים לחטוף שבץ קל בכניסה לחנות.

לפופקאלט יש כמה סניפים בעיר, אבל אנחנו היינו בסניף שסמוך לכיכר דאם המרכזית – לפי מה שהבנתי, זה גם הסניף הכי גדול. החנות בהחלט מרשימה, עם מגוון אדיר של פריטים שתוכלו לחטט בהם במשך זמן רב. למרות הדחף הראשוני לקחת הביתה את כל מה שאתם רואים, מדובר בחנות לא זולה, אז סביר להניח שגם אם תקנו פה כמה דברים עוד תרצו לחזור בשביל דברים שהפקרתם מאחור.

לא לפספס: קיר של ארנקים אדירים בעיצובי רטרו, קפוצ'ונים יפים של זלדה, תיק בצורה של פאקינג פלייסטיישן.

Pathé Tuschinski – הקולנוע היפה בעולם

קולנוע טוצ'ינסקי הוא בין בתי הקולנוע היפים ביותר בעולם. אם בדיוק יצא איזה סרט גיקי שבא לכם לראות, זה ללא הספק המקום לעשות זאת. הקולנוע מתהדר בעיצוב עוצר נשימה בהשראת ארט-דקו (תחשבו על אולם מפואר שיצא מהמשחק BioShock) ויש לו גם לובי נהדר. חוץ מסרטים, יש במקום סיורים מדי בוקר שחושפים את מסתורי המבנה המרתק.

למרות העיצוב המרהיב, כרטיס לסרט עולה מחיר רגיל לחלוטין. המחירים דומים לישראל – בסביבות 40 שקלים, תלוי אם הזמנתם באתר או בקופה. בכל אופן, במקום יש כמה אולמות קולנוע, אז אם אתם רוצים את האולם המרהיב של טוצ'ינסקי וודאו שאתם מקבלים סרט באולם 1 (Zaal 1), אחרת תתאכזבו.

לא לפספס: לוודא שהסרט שלכם באולם 1, אחרת אתם הולכים להתבאס.

A Space Oddity – חנות פיגרים ואספנות

חנות מרשימה במיוחד של פיגורות, דמויות אספנות ופסלונים מכל העולמות הגיקיים: אנימה, גיימינג, קולנוע, וכן הלאה. בחנות הנינוחה יש שתי קומות עמוסות בפריטים, שלעבור על כולם באדיקות ייקח לכם זמן לא מועט בכלל. כן, יש שם כל דמות פנקו שתוכלו לדמיין.

יש גם שלל של דגמים להרכבה, מוצרים שונים מעולמות התוכן הגיקיים, ואביזרים מעניינים. אני לא בחור של פיגרים, אבל אהבתי את קוביות הקרח הרשמיות של נינטנדו, למשל. מכל הדברים, קניתי שם דווקא פיקסלים ממוגנטים שאפשר להרכיב על המקרר (או הדלת) וליצור איתם ציורים, וקרינה קנתה פיקאצ'ו-דלעת ברוח האלווין.

החנות ממוקמת על הגבול שבין מרכז העיר לשכונת יורדן המעניינת והמערבית יותר, לאורך אחת התעלות המפורסמות של אמסטרדם. אם אתם באזור בחורף, אנחנו ממליצים על מרק האפונה המחמם של הקפה\פאב De Blauwe Pan ("המחבת הכחולה") שמגיע עם טוסטונים מאוד טעימים ונמכר במחיר מציאה.

Ripley's Believe It or Not – הפתעה נעימה לקינוח

טוב, זאת לא בדיוק חנות צדדית חבויה, אבל בהחלט אחת האטרקציות שהפתיעו אותנו לטובה – תאמינו או לא של "ריפלי" הוא מעין סיור בין אוסף מרשים של מיצגים מוזרים, מעניינים, או פשוט מגניבים. הקונספט מבוסס על מעליליו של רוברט ריפלי, ואולי יהיה לכם מוכר מסדרה באותו שם ששודרה פעם (גם בישראל).

החוויות במקום נעות בין קיטשיות למגניבות מאוד. סה"כ מדובר בסיור מפתיע לטובה, שעשוי היטב ונמשך הרבה מעבר למה שחשבנו שיימשך. היכונו להצטלם עם הענק הירוק, להתרשם מרובוטריק בגובה שתי קומות ולהיזרק לצדדים על מסילה מיוחדת ש… לא זזה בכלל (לא נהרוס לכם את ההפתעה). לשם השוואה, נהננו בריפלי הרבה יותר ממדאם טוסו הסמוך ובעל השם, שהיה מלכודת תיירים מיותרת.

בסוף הסיור יש קפיטריה נחמדה, עם עיצוב כיפי ונוף מעולה לכיכר דאם. שוב, אין הגבלת זמן, אז תוכלו לשבת שם בכיף, לצלם את הנוף ללא הפרעה, ולהשתתף בעוד כמה אטרקציות כמו קולנוע 5D (לא ניסינו). בכל מקרה, מדובר בהפתעה מוצלחת מבחינתנו, ומבקרים צעירים יהנו פי כמה. אפשר להזמין כרטיסים באינטרנט בהנחה.

טיפ לסיום:

שימו לב לשעות הפתיחה (ובמיוחד הסגירה) של המקומות. למשל, פופקאלט נסגרת בעשר בלילה, בעוד שחנויות אחרות נסגרות בחמש או שש בערב, וההולנדים אוהבים לדייק. טוצ'ינסקי פעיל מהבוקר עד הלילה אבל מציע פעילויות שונות בשעות שונות (סיורים, סרטים).

רכזו לכם את המקומות שתרצו לבקר ואת הסדר שבהם כדאי לכם להגיע כדי לא למצוא שהמקום סגור. אם יש כרטיסים – קנו באינטרנט, זה יותר זול, ולא צריך להדפיס את הכרטיסים (אפשר לסרוק את הברקוד ישר מהטלפון שלכם, למשל). אפשר בהחלט להגיע לכל המקומות ברגל. תהנו, ואל תשכחו קצת כסף לבזבוזים!

ואם כל זה לא הספיק לכם, אתם מוזמנים לעיין בעלון ההמלצות הגיקיות שמצאנו בעיר עצמה. לחצו על התמונה לגרסה מוגדלת:

משחק אקראי: Supaplex!

סופפלקס, 1991, הוא חיקוי של Boulder Dash, אבל קצת יותר ידידותי: אין הגבלת זמן וניתן בכל עת לדלג על השלב הנוכחי (עד שלושה דילוגים). סה"כ משחק כיפי שמחזיק מעמד גם היום. המשחק נוצר בשבדיה על ידי צוות סטודנטים שחיפשו פרויקט בתכנות, ויצא במקור למחשבי AMIGA על דיסקטים של 880kB (עם הגנה מיוחדת, שלא אפשרה להעתיק את הדיסקט לכונן הקשיח).

אחד ממעריצי המשחק החליט לכתוב לו עורך שלבים פשוט. ב-1994 הוא העלה את עורך השלבים לאינטרנט, ויוצרי המשחק אישרו לו להפיץ גם את המשחק, בחינם, לצד עורך השלבים. מאז Supaplex הוא משחק חינמי. סופפלקס עבר המרה ל-DOS, למקינטוש ול-Atari ST, אבל הגרסה של אטארי מעולם לא שוחררה.

אם קראתם עד פה, מזל טוב! זכיתם בלינק חינם לשחק ב-Supaplex ישירות בדפדפן.

משחק אקראי: חתול רחוב

משהו שראיתי באחת הקבוצות בפייסבוק ומאוד אהבתי: משחק אקראי!

עבור הנסיון הראשון, בחרתי לדבר על Alley Cat: זה משחק של חברת Synapse משנת 1983. מי שמכיר אותו, כנראה משייך אותו לימי ה-DOS המוקדמים, אבל מעטים יודעים שהוא בכלל התחיל את דרכו על מחשבי אטארי (סדרת ה-8 ביט, כמו Atari 400).

בעברית נתנו לו מגוון כינויי חיבה כמו "חתול קופץ", "חתול רחוב", "אלי החתול" (בגלל המלה Alley שנשמעת דומה, אבל משמעותה "סמטה") או סתם "החתול" לעצלנים במיוחד. בעוד שהתרגום הישיר של שם המשחק הוא "חתול סמטה", אני חושב ש"חתול רחוב" תופס את רוח המשחק טוב יותר בעברית.

במשחק היצירתי אנחנו משחקים חתול רחוב בשם פרדי (משהו שלא ידענו בעידן שלפני הוויקיפדיה), המנסה לזכות בלבה של חתולת בית אלגנטית בשם פליסיה. כדי לעשות זאת החתול שלנו מתגנב לדירות בבניין הסמוך לסמטה שלו, וגונב מהן חלב, מפיל כלובי ציפורים, מתחמק ממטטאים ומעורר בלאגן משעשע מאוד.

המשחק, בן 4 צבעים, קובע שעון עבור עצמו כך שמהירות המחשב שלכם לא "הורסת" את המשחק, וזה משהו שנדיר היה לראות ב-1983/4 (שאפו). המשחק שוקל 38KB, וזה מדהים לחשוב כמה גיימפליי איכותי ומגוון יש פה, על כל כך מעט מקום.

"חתול רחוב" מחזיק מעמד מצוין גם היום ופשוט כיף אדיר לשחק בו! אז כשיהיו לכם כמה דקות פנויות, שקלו לעשות סיבוב ב-Alley Cat. אפשר למצוא אותו בכל אתרי ה-Abandonware, כולל מסע אל העבר.

פוקימון: למה אנחנו קונים שוב את "אותו משחק"?

לאחרונה צץ פרסום בקבוצת האספנים, בה מישהו שאל כמה תעלה כל סדרת פוקימון לגיימבוי (על סוגיו). האספנים בקבוצה ניסו את מיטב יכולתם בהערכת מחיר, אך תוך כדי הדיון, צצה שאלה נוספת: מדוע אנשים קונים שוב ושוב את משחקי פוקימון, אם בבסיסם זה "אותו משחק"?

ובכן, מה הכוונה ב"אותו משחק"? אסביר לטובת מי שלא בקיא בסדרת משחקי פוקימון. המטרה היא בדרך כלל זהה: להפוך למאמן הכי טוב בעולם. או יותר נכון, ממאמן פשוט, למאסטר! אוספים פוקימונים, מאמנים אותם, נכנסים לקרבות ועולים רמות. יש גם "מכונים" בהם נלמדים פוקימונים או שיטות קרב מסויימות, והבסתם יקנו לך תגים ותארים.

היעד הסופי שלך הוא אליפות הפוקימון העולמית, וכמובן שאם תנצח שם – לא נשאר לך הרבה להוכיח. על הדרך תוכל גם לחקור את עולם המשחק ולתפוס את כל הפוקימונים הקיימים. זה הבסיס של משחקי פוקימון. אפילו הקרבות דומים בין המשחקים השונים! ואם זה לא מספיק – בכל דור משוחררים שני משחקים זהים, הנבדלים זה מזה בכמה פוקימונים בלבד.

נותרת השאלה: למה לעזאזל השחקנים קונים שוב ושוב את משחקי פוקימון, שדומים כל כך אחד לשני? אם יש לך אחד או שניים, הבנת את הרעיון. לא?

חברי קבוצת האספנים ניסו לפצח את החידה. "יש דברים שאתה צריך לגדול עליהם בשביל לאהוב," אמר אחד האספנים. "הם לא אותו הדבר, יש שינויים גראפיים," אמר אחר. ובכן, לדעתי יש סיבה אחרת שאנחנו נהנים ממשחקי פוקימון.

בואו נסתכל רגע על חיינו האישיים. כולם מכירים את השבלונה של תיכון > צבא > לימודים > עבודה > משפחה וכן הלאה. אולי לא כולם עוברים בכל התחנות, אבל תסכימו איתי שבגדול זה מסכם לא רע את החיים. ועם זאת, החיים של כל אחד מאיתנו שונים משמעותית, וההבדל הוא בסיפור האישי, בפרטים הקטנים.

אז נכון שבכל משחקי פוקימון יש מכונים, מאמנים וקרבות שנשענים על מכניקה דומה. אבל גם בכל אחד מהם אנחנו חווים את חייו של גיבור אחר, יש ערים אחרות ודמויות לפגוש, יש סיפורים והרפתקאות חדשות לגלות. וכל אלה בנויים נהדר, עם קסם שקשה להכחיש.

משחקי פוקימון טווים בכל פעם מחדש את המסלול בין התחנות הידועות מראש, בדרך נפלאה וסיפור נהדר. אל לנו לשכוח שהם משחקי תפקידים אחרי הכל. אחת מנקודות המשיכה החזקות עבורי, היא העולם עצמו. כשאני מתחיל משחק של פוקימון, אני מקבל תחושה שנכנסתי לעולם מופלא ומרתק, כמו בסרט של דיסני. אני מקבל תחושה שהעולם הזה חי וגדול. ואני תמיד שמח לחוות זאת מחדש.

אחת הטענות שעלו בקבוצה היא שאין שינויים מהותיים בין המשחקים. אך בניגוד לדעה שמדובר ב"אותו משחק", המפתחים דואגים לעדכן ולרענן את המשחקיות מדור לדור (של קונסולות ניידות, כמובן). משחקי הדור השני למשל הציגו חידושים רבים מהדור הראשון, כמו פריטים שאפשר להשתמש בהם, מעגל יום ולילה שהשפיע על המשחק, הרביית פוקימונים ושיפורים למספר מערכות.

משחקי הדור השלישי הציגו חידושים מרחיקי לכת כמו קרבות שניים על שניים ו"אופי" (nature) לכל פוקימון. לאחר מכן משחקי פוקימון התחילו לעבור לתלת מימד והציגו שינויים נוספים.

ייתכן ומבחינת החידושים המחזוריים, זה באמת מזכיר את פיפ"א (אם כי לדעתי השינויים בפוקימון משמעותיים הרבה יותר). אבל, יש פה גם אלמנט נוסף של הרפתקה. אני חושב שהסיבה שאנשים חוזרים שוב ושוב למשחקי פוקימון, היא לבוא ולראות מה חדש בעולם המוכר והאהוב הזה. איזה סיפור ממתין לנו הפעם, ואילו חידושים הוכנסו למשחק. להתרגש מעולם חדש וגדול שמחכה לנו. לבחור אחד משלושת הפוקימונים כמו שעשו דורות לפניך. לחקור ולגלות פוקימונים משוגעים שלא דמיינת, ללמוד עליהם, ובסופו של דבר – להיענות לאתגר, ולהפוך לטוב ביותר במקום חדש.

לסיכום, אפשר לשאול משהו דומה על הרבה סדרות משחקים: Heroes, Unreal Tournament, או משחקי מירוצים כמו Need for Speed. מה, לא הבנת מה זה משחק מירוצים אחרי 2-3 כותרים? כל ההבדל, חברים, הוא בפרטים הקטנים.