סיפור על דיסקט ביום גשום (האחים בלוז)

אני לא אשכח את הטיולים שעשיתי עם אבא שלי בתור ילד. בטיול אחד לצפון, בין ההרפתקאות והנופים, בילינו לילה אצל קרובי משפחה (נהדרים). היה להם מחשב, ועל המחשב היו משחקים, וזה כמובן אומר שהתרגשתי מאוד לנסות את המשחקים שלהם. בתור ילד לא היה לי אינטרנט, ואחת הדרכים להכיר משחקים חדשים היתה פשוט להחליף עם חברים (או קרובי משפחה). היינו עוברים על רשימת המשחקים המותקנים ומשווים: "את זה אתה מכיר? ואת זה? אה, את זה בטח לא הכרת!"

הערב הפך לגשום, וזאת היתה הזדמנות מושלמת לשחק מול המחשב בחמימות. עברנו על התיקיות השונות במחשב, והמארחים הצליחו להפתיע אותי עם משחק חדש שעדיין לא ראיתי. "האחים בלוז". בזמן שהופיע  הלוגו של Titus, החברה שיצרה את המשחק, החלה להתנגן מנגינה פשוטה אבל ממכרת. משהו פה היה שונה. שמעתי כבר הרבה מוזיקה במשחקים, אבל המוזיקה הפעם היתה יוצאת דופן – זה לא נשמע כמו שום דבר אחר שהכרתי.

לא הכרתי את האחים בלוז, אבל המוזיקה תפסה אותי ברגע. המשחק נתן לי לבחור את אחד האחים (לא ידעתי אז שקוראים להם אלווד וג'ייק), ויאללה, מתחילים את השלב הראשון. אף פעם לא שמעתי מחשב מנגן מוזיקה כזאת, זה פשוט היה שונה מכל משחק אחר באותו זמן (והאמת, גם היום). אהבתי מאוד את הגרפיקה הצבעונית של המשחק ואת סגנון הציור. מבחינת משחקיות, אפשר היה לירות תקליטים, לאכול עוגות ולחפש את סוף השלב במכונת תקליטים – נשמע פשוט, אבל זה הספיק לי כדי להתאהב במשחק כמעט מיד.

שיחקנו בתורות, וזה באמת משחק די קשה, אז נפסלנו לא מעט (באותו זמן לא ידענו שאפשר לשחק יחד). למרות האתגר, המשחק קנה את עולמי כילד. אבא, שראה כמה אני מתלהב, שמח שגיליתי משחק חדש – אבל אולי שמח קצת פחות כשאמרתי לו שאני חייב להעתיק את המשחק הזה. כלומר, הוטלה עליו המשימה לצאת עכשיו בגשם לעיר טבריה, שם התגוררו המארחים שלנו, ולחפש לי דיסקטים כדי שנוכל להעתיק את המשחק.

וכך היה. אבא יצא אל הלילה הסוער עם מעיל. איפה מוצאים דיסקטים בשעה כזאת? באותם ימים, טבריה לא היתה ידועה כמקום עם שוק מחשבים תוסס. אם אני זוכר נכון, אחד מבני המשפחה המארחים התלווה אליו. אני בינתיים המשכתי לשחק בהתלהבות, וזמן מה לאחר מכן, אבא חזר עם חבילת דיסקטים חדשה. זה היה אחד הרגעים הנפלאים בטיול כולו – המשחק הנהדר הזה שהספקתי כבר להתאהב בו, יוכל לחזור איתי הביתה.

העתקנו את המשחק לדיסקט, והמשכתי לשחק עוד כמה זמן, עד שהלכנו לישון. יום לאחר מכן כבר המשכנו להרפתקאות נוספות: שיט משעשע בכנרת, ביקור ביער הקופים, ארוחות מעניינות ועוד ועוד – ובכל הזמן הזה, עמוק בתיק הוטמן הדיסקט עם המשחק, שרק מחכה שאחזור הביתה ואכניס אותו למחשב. המחשבה על כך המתיקה כל רגע בהמשך הטיול.

ההיכרות עם המשחק הובילה אותי להכיר את "האחים הבלוז" האמיתיים, תופעה שהגיעה לשיא עם סרט נהדר משנת 1980 על שני מוזיקאים מופרעים, ג'ייק ואלווד (ג'ון בלושי ודן אקרויד). הסרט היה כל מה שיכולתי לבקש באותו זמן: מוזיקה נהדרת וסוחפת, מרדפי מכוניות, הומור ודמויות שפשוט עבדו. בין הבדיחות ומרדפי המכוניות המשוגעים האחים בלוז ניגנו שירים מעולים, לפעמים יחד עם אגדות כמו אריתה פרנקלין, ג'ון לי הוקר, ג'יימס בראון וריי צ'ארלס.

ראיתי את הסרט עם אבא, ולאט לאט "האחים בלוז" הפכו לאחת מאבני הבניין בקשר שלנו. למזלי, גם אבא היה משוגע על העניין. אבל זה לא הספיק לי. רציתי לשמוע עוד מהמוזיקה הזאת, וכל אחד ששאלתי לא ידע לענות לי – איך קוראים לז'אנר הזה? קיבלתי הרבה תשובות החל מ"רוק-אנד-רול" ועד ל"ג'אז", אבל כשחיפשתי עוד מוזיקה מהז'אנרים האלה, זה לא נשמע כמו "האחים בלוז". עם הזמן למדתי להכיר אמנים נוספים עם מוזיקה דומה, את Atlantic Records, ותרבות שלמה שהיתה סביב המוזיקה הזאת שלצערי כבר נעלמה מזמן.

גם היום קשה לי להגדיר מה הז'אנר של "האחים בלוז" בדיוק – משהו עם הרבה סול, אבל קצת קצבי יותר, יש שם גם בלוז, מוזיקת ברודווי, רוק אנד רול ואפילו קאנטרי. כשהאחים מנסים להביא את הקהל להופעה הגדולה שלהם בסרט, הם נוסעים עם הטרנטה שלהם במקומות לא צפויים וקוראים ברמקול: Blues Brothers – Rhythm and Blues Revue, אז אולי כדאי להצמד ל"רית'ם אנד בלוז". מי אני שאתווכח.

במהלך השנים "האחים בלוז" היו עבורי הרבה דברים. המוזיקה ליוותה אותי ואת אבא בעוד נסיעות רבות. אני כבר לא זוכר איך, אבל מתישהו הגיעה אליי גם מפוחית בלוז יפיפיה ששמרתי עד היום (לא הייתי נגן מפוחית מעולה, לצערי). בהרבה מובנים, "האחים בלוז" השפיעו עליי המון בתקופת הילדות, עיצבו חלק מהאישיות שלי, ויצרו עוד חיבור מיוחד ביני לבין אבא. היום כבר המשכתי הלאה, אבל תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לג'ייק ואלווד.

עכשיו, אחרי לא מעט חיפושים, מצאתי לבסוף גם את המשחק עצמו – עם הקופסה. זו סוג של סגירת מעגל. אחרי כל מה שעברתי, סוף סוף החזקתי בידיים את המשחק הזה, בעותק מקורי שבשנות ה-90 בכלל לא ידעתי על קיומו. המשחק שאז העתקנו בלילה גשום נמצא אצלי עכשיו, בעותק חוקי, יפיפה ועם הקופסה הרשמית. באופן מסוים, כשאני מחזיק את המשחק הזה אני מקבל את התחושה שמילאתי איזשהי התחייבות לילד שהייתי פעם. ועכשיו זהו, האוסף שלי שלם. מה אני צריך יותר מזה?

לפני כמה שנים הגיעה לארץ להקת "Tribute" של האחים בלוז – אמנם לא הלהקה המקורית, אבל להקה עם אותו המופע, אותם השירים, והרכב נגנים דומה. כמובן שאני ואבא קפצנו על ההזדמנות והלכנו לראות אותם. בזמן שרקדנו ושרנו עם הלהקה את השירים שכבר הכרנו בעל פה, חשבתי לעצמי כמה מופלא כל הסיפור הזה, שהתחיל ממשחק אחד שדי במקרה הכרתי בטיול עם אבא לצפון.