הרגלים ישנים ומתנה לא צפויה

א' הוא חבר קרוב. גדלנו יחד. היינו מסתובבים יחד לא מעט, בעיר, בבית הספר, בכל מקום. אני חושב שהכרנו בחטיבת הביניים. כמה מהזכרונות היפים ביותר שלי מחטיבת הביניים והתיכון התרחשו בנוכחותו של א', בין אם אלו ביקורים בסרטים הכי גדולים בקולנוע (עם חברים נוספים ומצוינים מאותה תקופה), סיפורי אימה אל תוך הלילה שהיינו מספרים, הרים של בדיחות פנימיות מטופשות, וכמובן – הרבה משחקים.

באותם ימים ההתלהבות שלנו ממשחקים היתה אדירה. היינו שנינו מנויים על Wiz, מחכים בציפייה לכל גליון חדש. בהפסקות היינו מדברים ומפנטזים על המשחקים שחיכינו להם, מחליפים חדשות ושמועות. היינו מחפשים יחד סקינים למשחקים (כמו Counter Strike), מחכים לכרטיסי מסך חדשים, ומתלהבים בטירוף כשמישהו מהחבר'ה קנה מחשב חדש – זה היה הזמן להתנחל אצל המסכן ולשחק אצלו בבית עד שייצא לנו עשן מהאוזניים.

אתמול יצא לי להזכר בהרבה מהדברים האלה. א' עשה שיפוץ בדירה, והחליט שהגיע הזמן להיפטר מכל מיני משחקים ישנים ודברים שהיו אצלו במשך שנים ארוכות. לשמחתי הוא נזכר שאני עדיין אוסף דברים כאלה (טוב, אולי הזכרתי לו מדי פעם במהלך השנים!) ושאל אותי אם בא לי לאסוף את המשחקים הישנים שלו.

פתאום החזקתי ביד חצי מהילדות שלנו. כל משחק שקיבלתי מספר סיפור שלם, חלק מהעבר שלנו. הציפיה שלנו לכל המשך שהוא ל-Half Life, שהביאה את א' לקנות את Blue Shift, למרות שהוא לא המשך מוצלח במיוחד (אבל הוא משדרג את המודלים במשחק המקורי, אז לפחות זה). Gunman, שהקשר היחיד שלו ל-Half Life הוא המנוע עליו נבנה, הספיק לנו כדי להתעניין בו. כמה שנים לאחר מכן הלכנו א' ואני לקנות את Half Life 2, בחנות קטנה ברחובות שאני די בטוח שרק שנינו מכירים עד היום. זה היה יום מעט גשום אבל מלא בקסם נעורים.

מדהים איך יש רגעים כאלה, לפעמים סתמיים לגמרי, שפשוט נשארים בזכרון. המשחקים האלה זורקים אותי פתאום להפסקה בין שיעורים בחטיבת הביניים, כשאנחנו מדברים על Soldier of Fortune, והאם כל הפואנטה במשחק היא האלימות המוגזמת, שבפעם הראשונה היתה מפורטת באופן מציאותי יותר מאי פעם. הו, כמה חיכינו לבדוק איך זה עובד בפועל. אם אני זוכר נכון א' המשיך גם למשחקים נוספים בסדרה. משחקים לא היו הדבר היחיד בחיים שלנו, אבל הם בהחלט היו שם, תבלין מורגש בסלט החוויות הזה.

StarLancer זאת אגדה בפני עצמה. במשחק הזה היו לי כמה שותפים חוץ מ-א'. המשחק עצמו היה מעולה עבורינו – הסיפור האפי בחלל, החלליות הזריזות, האפקטים המרשימים. משהו שם פשוט שבה אותנו לגמרי. היה לא פחות טוב להגיע לבית הספר ולדבר עליו, איך הצלחנו להתחמק ברגע האחרון מטיל קטלני, לפוצץ ספינת אויב ולהציל את היום. כנראה ש-FreeSpace 2 היה משחק טוב יותר… אבל ל-Starlancer תמיד יהיה מקום חם אצלנו. הוא היה שלנו. עכשיו יש לי גם את הקופסה של א', שהיא לא סתם קופסה שהגיעה מ-ebay, אלא העותק האמיתי שהיה חלק מהילדות שלנו. נכון שזה מטופש להתרגש ממשהו כזה? אבל מה לעשות. ככה זה.

מאוד אהבתי את Mechwarrior, אם כי אני מודה ש-א' תמיד היה יותר מחובר למשחקים האלה. אני שחקן מסוג אחד, ו-א' שחקן מסוג אחר לגמרי – הוא בחור רציני. הוא יודע את החומר. הוא הכיר את הנתונים ואהב לסדר לעצמו את הניצחון לא רק בזכות מהירות תגובה, אלא גם מתוך תכנון. אינטלקטואל. עכשיו כשאני חושב על זה, במיוחד כשאני נזכר בקריירה שלו ב-Counter Strike ובהישגים של א' במשחקים אחרים, אני מניח ש-א' הוא החבר היחיד שלי שהייתי יכול להגיד עליו שהוא שחקן רציני יותר ממני. מכל החברים שלי יש רק שניים שלדעתי יכולים עדיין לגבור עליי ב-Counter Strike, ו-א' הוא ללא ספק אחד מהם.

עם הגישה השיטתית המפורסמת שלו, זה לא מפתיע ש-א' אוהב משחקי אסטרטגיה, כמו Earth 2150. לא אשכח את ההתלהבות של א' לקראת Emperor: Battle for Dune, איך הוא הכיר את כל היחידות במשחק עוד לפני שיצא לו לשחק בו בעצמו. הברק בעיניים בכל פעם שהוא דיבר על ה-Devastator או ה-Minotaurus (יחידות במשחק). המשחקים שעוררו אצלי ברק בעיניים היו מעט אחרים, אבל זה עדיין כבוד גדול להיות האוצר של הזכרונות האלה, עבור א' ועבורי.

לצד הקופסאות הגדולות א' מסר לי גם ערימת דיסקים. כמעט כל המשחקים שם הגיעו ישירות מהילדות שלנו, מוקדמת יותר או פחות. אני די בטוח שהדיסק של Worms 2 וחוברת ההפעלה היו שלי פעם – קופסת המשחק, בעברית, עמדה אצלי ריקה כבר שנים רבות. מעולם לא הבנתי מה קרה לדיסק המשחק שנעלם, אבל הייתי משאיל משחקים לחברים אז, וזה לגמרי הגיוני שהשאלתי ל-א' את הדיסק מתישהו. אז הם היו אצל א' כל הזמן הזה? אולי. לפחות עכשיו הקופסה כבר לא ריקה.

את Rayman ו-WOW לא צריך להציג. לא כל כך רואים בתמונה, אבל שם למטה יש דיסקים של Wiz – זוכרים שהזכרתי אותו? אבל מה שריגש אותי יותר זה Serious Sam. כמה אהבנו את המשחק הזה! אי שם בפסאז' צר עם תאורה מפוקפקת, ברחובות, בחנות-רשת קטנה בשם Fireball, העברנו כמה ערבים מאושרים במשחק Co-op ב-Serious Sam. אוף, אני שונא להישמע כמו איזה סבא נרגן שמתרפק על הזכרונות – אבל בחיי, אלה היו ימים מופלאים, ואני כל כך שמח שהייתי שם, שהיינו שם כולנו.

בשנתיים האחרונות כבר התחלתי למצות את עניין הנוסטלגיה. חפרתי עמוק בעבר שלי, אימצתי אותו בחום, אבל אני לא מנסה לחיות את מה שהיה. אני במקום אחר עכשיו. ועדיין, כשאני מקבל מתנה כזאת מחבר קרוב, אני נופל להרגל הישן. אני יודע שהזמנים האלה כבר לא יחזרו, אבל כשהפריטים האלה מונחים על השולחן מולי, הזכרונות כל כך ברורים, הילדות שלנו פשוט במרחק נגיעה… וזה כל כך נעים להיזכר.

תודה רבה, א'!